המשנה לנשיאת בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אליקים רובינשטיין, מתייחס למקומו של שופט דתי בבית המשפט עליון, משיב לטענות על השפעת נשיאי בית המשפט על הרכבים ותוצאות, מספר על חילוקי הדעות שלו עם אהרן ברק - ואף מודה כי אינו בטוח שהיה פוסק היום כפי שפסק לפני יותר משני עשורים בסוגיית רישום זוגות חד-מיניים.

בשיחה עם הרב פרופ' יצחק כהן התייחס נשיא מכללת אשקלון אליקים למעמדם של שופטים דתיים בבית המשפט העליון ולתחושה הרווחת בחלקים בציבור שלפיה הם מוצאים את עצמם פעם אחר פעם בעמדת מיעוט בסוגיות של דת ומדינה.

לדבריו, מעולם לא היה "שריון" רשמי לכיסא של שופט דתי בבית המשפט העליון, אך מראשית ימי המדינה הייתה הבנה כי ראוי שגם לציבור הדתי יהיה ייצוג בבית המשפט - הן כדי שקולו יישמע והן בשל תרומתו האפשרית של המשפט העברי.

רובינשטיין, המכהן כנשיא המכללה האקדמית אשקלון, הזכיר שורה של שופטים דתיים שכיהנו לאורך השנים, ובהם שמחה אסף, משה זילברג, מנחם אלון ואחרים, והסביר כי הוא עצמו הגיע לבית המשפט עם שני "צקלונים", כלשונו: הניסיון הרב שצבר בשירות הציבורי - והמחויבות למשפט העברי.

"ראיתי בזה תחושת שליחות", סיפר. "לתת קול, בדור שלי, למשפט העברי. אני לא מגיע לדרגתם של מנחם אלון או זילברג, אנשים ברמה מיוחדת, אבל ביכולת שלי לתת קול למשפט העברי - מתוך הגישה שזה אוצר תרבותי לאומי. לא צריך לפחד מזה, אלא לאמץ את זה כהשראה, גם אם זה לא חוק המדינה".

לדבריו, המשפט העברי אינו אמור להיות נחלתם הבלעדית של שופטים דתיים. "הוא משפט לאומי, אוצר ענק. הוא לא עסק של הדתיים במירכאות", הדגיש.

אחת הסוגיות שבהן מצא עצמו רובינשטיין בדעת מיעוט בולטת הייתה העתירה שעסקה ברישום זוגות חד-מיניים שנישאו מחוץ לישראל במרשם האוכלוסין. רובינשטיין התנגד אז לעמדת הרוב, שראתה ברישום פעולה בעלת אופי מנהלי בעיקרו.

כעת, יותר משני עשורים לאחר פסק הדין, הוא מסביר את תפיסתו באותה עת: "העניין של רישום, כלומר בעצם הכרה שהיא כמו הכרת סטטוס, גם אם אומרים שזה רק רישום - נראה לי שזה תפקיד של הכנסת, זה לא תפקיד של בית המשפט".

רובינשטיין סיפר כי שאל אז את העותרים כיצד אדם מן הרחוב יבין את הרישום. מבחינתו, הציבור לא היה רואה בו עניין סטטיסטי גרידא אלא צעד שמשמעותו הכרה.

עם זאת, בחלוף השנים הוא אינו פוסל אפשרות שהמציאות החברתית המשתנה הייתה גורמת לו לבחון מחדש את הדברים.

"אני שואל את עצמי, ואין לי כרגע תשובה, מה הייתי עושה היום במובן של המבט להתפתחויות החברתיות", אמר. "צריך להגיד ביושר שמה שהיה לפני 21 שנה הוא לא בדיוק מה שקורה היום, לא בעולם ולא כאן. דברים שאז היו יחסית במקום משני, שולי או בפינה, הם עכשיו אחרת".

כשנשאל במפורש האם היה כותב כיום פסק דין אחר, השיב: "אני לא יודע להגיד. לא עשיתי שיעורי בית, אפילו לא קראתי לאחרונה את פסק הדין. אבל חלו התפתחויות חברתיות, והשאלה היא האם מתייחסים ואיך מתייחסים להתפתחויות חברתיות - אפילו בציבור הדתי".

חלק ניכר מהשיחה הוקדש לנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק ולביקורת המופנית כלפי השפעתו על בית המשפט. רובינשטיין, שמכיר את ברק לדבריו מאז שנות השבעים, דחה את התיאור שלפיו נשיא בית המשפט מסוגל לכפות את השקפתו על שופטים אחרים.

הוא אישר כי ברק ניסה לעיתים לשכנע שופטים בעמדתו במסגרת השיח הפנימי שקדם לפרסום פסקי דין, ואף זכר שיחה עמו סביב אותה סוגיה של רישום זוגות חד־מיניים. אלא שלדבריו, שיח בין שופטים הוא חלק טבעי מהעבודה ואינו מבטל את עצמאותם.

"זה לא היה מצב שבו, גם אם הוא שוחח עם השופטים, הוא כופה את דעתו. ממש לא", אמר רובינשטיין. "העצמאות השיפוטית מאוד יקרה, אין לה ערוך".

לדבריו, העיקרון הזה נכון בכל הערכאות - מבית משפט לתעבורה ועד לבית המשפט העליון. "השופט צריך לדון לפי החוק ומצפונו. לשופט אין בוס. יש אדם שיכול לקבל החלטות מנהליות והחלטות מסגרתיות, בוודאי, עם כבוד גדול - אבל זה לא בוס. הוא לא יכול להגיד לך: תכתוב ככה, תכתוב אחרת".

גם את הטענה שלפיה נשיא בית המשפט יכול לקבוע למעשה את תוצאתו של תיק באמצעות בחירת ההרכב ביקש רובינשטיין לסייג. בתיקים רגילים, לדבריו, ההרכבים נקבעים ברובם באופן שאינו מותאם לעמדות השופטים. בהרכבים מורחבים, שבהם לנשיא או למשנה לנשיא יש תפקיד בקביעת ההרכב, נעשה לדבריו מאמץ להסתמך על עקרון הסניוריטי - הוותק בבית המשפט - בין היתר כדי למנוע חשד לבחירת שופטים לפי התוצאה הרצויה.

עם זאת, רובינשטיין אינו מתעלם מהעובדה שבסוגיות רגישות, בעיקר בענייני דת ומדינה, להשקפת עולמו של השופט עשויה להיות משמעות. לדבריו, זהו במידה רבה ביטוי של החברה הישראלית עצמה ושל מגוון הדעות שבתוכה.

דווקא על רקע הביקורת החריפה כלפי מערכת המשפט בשנים האחרונות ביקש רובינשטיין להשמיע גם דברי הגנה עליה. "יש עוול מסוים לבית המשפט", אמר. "לא שהוא לא מסוגל לטעות. אין בן אדם ואין גוף שלא מסוגל לטעות. אבל הרבה דברים שנאמרים הם מוגזמים ולא מדויקים. בית המשפט הוא גוף, קודם כול, מקצועי, ושנית - מכבד".

רובינשטיין ביקש להזכיר כי התיקים שמעוררים סערות ציבוריות ופוליטיות הם רק חלק קטן מעבודת בתי המשפט. רובם המכריע של התיקים, לדבריו, עוסקים במשפט אזרחי, פלילי ומנהלי ואינם מגיעים כלל לתודעה הציבורית.

ואילו התיקים שהיו הקשים ביותר עבורו כשופט כלל לא היו התיקים הפוליטיים או החוקתיים שזכו לכותרות, אלא דווקא תיקי אימוץ ילדים.

"לי היו התיקים הכי קשים כשופט - תיקי אימוץ ילדים", סיפר. בעוד שבהליך פלילי השופט בוחן אירוע שכבר התרחש, הסביר, באימוץ הוא נדרש לקבל החלטה שתעצב את חייו העתידיים של ילד: האם להשאירו אצל הוריו הביולוגיים או להעבירו למשפחה מאמצת.

רובינשטיין סיפר על מקרים שבהם המשיך לחשוב על גורלם של הילדים גם שנים לאחר פסק הדין. במקרה אחד, שבו החליטו השופטים בניגוד לחוות הדעת המקצועית להשאיר ילד במשפחתו הביולוגית, הוא נהג לשאול את עורכת הדין שייצגה את המשפחה כיצד התפתחו הדברים. במקרה אחר, שבו החליט להשיב שני ילדים להורים ביולוגיים שהשתקמו מהתמכרות לסמים, הגיע אליו כעבור כשלוש שנים מכתב מההורים שהודה לו על ההחלטה ובישר שהמשפחה מתפקדת היטב.

בשיחה התייחס רובינשטיין גם לביקורת שהופנתה לאורך השנים כלפי יחסו של אהרן ברק ליהדות. אף שהוא עצמו היה רוצה לראות היכרות רחבה יותר של שופטים עם המשפט העברי ועם אורח החיים היהודי־דתי והמסורתי, הוא ביקש לצייר תמונה מורכבת יותר של ברק.

רובינשטיין הזכיר את ילדותו של ברק בתקופת השואה ואת תפיסתו שלפיה מן השואה עולים שני לקחים מרכזיים: הצורך במדינה יהודית שתהיה בית לעם היהודי, והמחויבות לזכויות אדם כדי שלא לנהוג באחרים כפי שנהגו ביהודים.

"אני מאוד מוקיר את אהרן ברק", אמר רובינשטיין. "אפשר לחלוק עליו", אך לדבריו מדובר באדם שהחזיק בחזון משפטי ברור וביקש לעצב את דרכי הפרשנות המשפטית - מבלי שהדבר הפך לכפיית עמדות על שופטים אחרים.

לקראת סיום ביקש רובינשטיין להפנות את הזרקור גם אל העומס הכבד המוטל על מערכת המשפט. לדבריו, בישראל קיים מחסור משמעותי בשופטים ביחס לצורכי המערכת, והציבור פוגש את הבעיה בעיקר כאשר דיונים נקבעים חודשים ארוכים ואף שנים קדימה.

"השופטים עובדים ככלל בעומס ענק", אמר, ותיאר ימים ארוכים בבית המשפט העליון ושופטים שהגיעו לעבודתם בשעות הבוקר המוקדמות או נשארו עד שעות הלילה המאוחרות.

בסופו של דבר, מאחורי הוויכוחים על שמרנות ואקטיביזם, דתיים וחילונים, רוב ומיעוט, רובינשטיין חוזר שוב ושוב לאותו עיקרון: שופט מביא עמו את עולמו ואת הרקע שממנו צמח, אך ברגע ההכרעה הוא נותר לבדו מול הדין ומצפונו.

"יש החלטות מנהליות והחלטות מסגרתיות", הוא אומר, "אבל לשופט אין בוס".