כשדייוויד בואי כתב בתחילת שנות ה–70 את Song for Bob Dylan, מתוך האלבום "האנקי דורי", הוא תיאר בצורה כמעט שייקספירית את קולו של דילן: "A voice like sand and glue". התיאור הזה יפה כמובן גם לזמרים וזמרות אחרים. הוא עולה בדעתי בכל פעם שאני מקשיב לקריסטין הרש. לצדו מהדהד במחשבה ביטוי אחר, שמשקף הן את מרקם קולה של הרש והן את הביוגרפיה שלה ואת עולם התוכן של שיריה — "חיים על נייר זכוכית", כשם ספרו של יורם קניוק.