הוא יושב כפוף ובוהה בשולחן. אפשר כמעט לראות את כובד הרגשות מעיק על גופו, הופך אותו לשחוח, שפוף ומכונס בעצמו. בכל הקשור למשימות היומיומיות הוא מצליח לתפקד — כמו בובה ממוכנת. דואג לילדים, עובד, אפילו צופה במונדיאל. הוא עושה הכל, זר לא יוכל להבחין במשא המועקה שרק הולך וגדל. אבל ככל שהימים נוקפים נדמה שהוא הולך לצד עצמו, שיש שני אנשים נפרדים — זה שמרגיש וזה שעושה — והם לא מצליחים להתחבר, כי אם יתחברו הכל יקרוס.

טוען...