מיקומך באתר

1. ספרים
2. תרבות וספרות

שיר מאת צבי עצמון

שִׁירִי, אֲרִיאֵל וּכְפִיר,
שִׁירִי, אֲרִיאֵל וּכְפִיר
עֵינֵי הָאֵימָה הַקְּרוּעוֹת
עֵינֵי הָאֵימָה בִּתְחִנָּה
נוֹאָשׁוֹת. הַלֵּב שֶׁנִּקְרַע
כְּבָר אָטוּם. מָה שֶׁנִּקְרָא
וְנִכְתַּב כְּבָר חָתוּם,
עֵינֵי הָאֻמָּה שֶׁכָּבוּ
לֹא מִזֹּקֶן כְּעֵינֵי אֱלֹהִים הַקֵּהוֹת
הַקָּרוֹת, לֹא חָשׁ בְּאֵימָה, אֵין אוֹנִים
מְבַקְּשׁוֹת אֶת אִמָּהּ
שִׁירִי, אֲרִיאֵל וּכְפִיר
עֵינֵי הָאֵימָה, קְרוּעוֹת אִי הֲבָנָה, בִּתְחִנָּה,
זֶה לֹא חָרוּז, הַדִּמּוּי לֹא עָמִיד — לֹא, זֶה לֹא
שִׁיר, רַק
שִׁירִי, אֲרִיאֵל וּכְפִיר,
שִׁירִי, אֲרִיאֵל, כְּפִיר
רִגְעֵי חַיִּים בַּמַּחְשָׁךְ, בְּאֵימָה, אֵין אוֹנִים
בְּלִי יָד שֶׁמּוּשֶׁטֶת, גַּם לֹא אֶצְבַּע אֱלֹהִים
רַק אֶצְבַּע עַל הֶדֶק, אוֹ כַּף יָד וְסַכִּין
שִׁירִי, אֲרִיאֵל, כְּפִיר
שַׁלְהָבוֹת אֵשׁ נוֹטֶפֶת דִּמְעוֹת
הַתָּמִיד