מיקומך באתר

1. תרבות: גלריה
2. מוזיקה

דיוויס גילה בין השאר את ויטני יוסטון ואחראי לקאמבקים מפוארים בקריירה של קרלוס סנטנה ורוד סטיוארט. הוא אחד האנשים הספורים בתעשיית המוזיקה שאינם מבצעים אבל שמם נהפך לשגור בכל בית

קלייב דיוויס, שעבד במחלקה המשפטית של "קולומביה רקורדס" לפני שנהפך לאחד מבכירי תעשיית המוזיקה העולמית וניהל את הקריירות של ויטני יוסטון, אריתה פרנקלין, בארי מנילו ועשרות כוכבים נוספים — מת ביום שני בביתו שבמנהטן. הוא היה בן 94. משפחתו אישרה את דבר מותו. דיוויס אושפז לאחרונה בשל בעיות נשימה.

דיוויס היה אחד האנשים הספורים בתעשיית המוזיקה שאינם מבצעים אבל שמם נהפך לשגור בכל בית, ובמשך חצי מאה הוא שמר על מעמד בולט כ"בורא כוכבים". בשלהי שנות ה–60 דחף את "קולומביה" המסויגת היישר אל תוך עידן הרוק עם זמרים ולהקות כמו ג'ניס ג'ופלין ו"דם, יזע ודמעות". הוא גם דחף את חצוצרן הג'ז מיילס דיוויס למצוא שפה משותפת עם דור הוודסטוק.

בהמשך, בלייבלים "אריסטה" ו"ג'יי", הוא קידם דיוות פופ בעלות זיקה לאר־אנ'־בי כמו יוסטון, אלישיה קיז וג'ניפר הדסון, זיהה את הפוטנציאל המסחרי הגלום בהיפ־הופ וניצח על קאמבקים מפוארים בקריירה של קרלוס סנטנה ורוד סטיוארט, שאלבומיהם נמכרו במיליוני עותקים.

ב–2021, כשהיה בן 89, פנה אליו ראש העיר ניו יורק ביל דה בלאזיו בבקשה להפיק מופע "שיבה הביתה" בסנטרל פארק כדי לחגוג את פתיחתה מחדש של העיר לאחר השבתת ענף הבידור בשל מגפת הקורונה (אבל סופת ברקים הובילה לביטול המופע בעיצומו, לפני הופעותיהם המתוכננות של ברוס ספרינגסטין ופול סיימון).

בעיני הציבור, שראה אותו רק בטלוויזיה או במגזינים, דיוויס היה דמות נינוחה, גנדרנית, שצולמה כמעט תמיד בחליפה המאובזרת בפריטים צבעוניים.

בתעשיית המוזיקה, דיוויס — שתפקידו האחרון היה מנהל אמנותי ראשי של "סוני מיוזיק אנטרטיינמנט" — נודע כמי שרודף ללא לאות אחר להיטים, וכסמל של המשכיות בקריירה ששרדה טלטלות ומכשולים רבים. בין השאר, אחרי שש שנים כנשיא "קולומביה" פוטר דייוויס מהחברה לאחר שבעליה האשימו אותו במעילה בכספים, האשמה שהתגלתה כלא מבוססת.

לעתים אף הופיע דיוויס במילות השירים של זמריו. בשיר No Surprize של "אירוסמית" מ–1979, סטיבן טיילר שר על קבלת "האור הירוק" מהבוס של "קולומביה", בהופעה מוקדמת במועדון Max's Kansas City במנהטן: "ואז קלייב דיוויס הזקן אמר שהוא בטוח יהפוך אותנו לכוכבים".

רבים מהמנהלים הבכירים בתעשייה טיפחו את כישוריהם במשך שנים כמפיקים או כציידי כישרונות. כשדיוויס, לעומת זאת, החל לעבוד במחלקה המשפטית של "קולומביה" ב–1960, בגיל 28, לא היה לו רקע רלוונטי. מאוחר יותר תיאר את עצמו כשאפתן שהיה גאה בקבלת מלגות לימודים מלאות לאוניברסיטת ניו יורק ולבית הספר למשפטים של הרווארד. "לא ידעתי דבר על מוזיקה", אמר בסרט התיעודי מ-2017, "קלייב דיוויס: הפסקול של חיינו".

את האינסטינקטים העסקיים שלו — וגם את חוש השמיעה — הוא פיתח באמצעות ניתוח מצעדי בילבורד והבנת הגורמים שהופכים שיר ללהיט. הוא החל להאמין בכוחה של מה שכינה "מוזיקה עכשווית": פופ מסחרי נטו שנוצר כאשר מנהל בחברת תקליטים משדך באולפן בין הזמרים הנכונים לחומרים הנכונים.

התהליך הזה נמשך לעתים זמן רב. לצורך הפקת אלבומה הראשון של יוסטון, דיוויס ואנשיו חיפשו מפיקים ושירים במשך כמעט שנתיים. כשהאלבום Whitney Houston יצא סוף סוף ב–1985, הוא כלל שלושה סינגלים שהגיעו למקום הראשון, בהם Greatest Love of All, והיה אחד מאלבומי הבכורה המצליחים בהיסטוריה, עם מכירות של יותר מ–25 מיליון עותקים ברחבי העולם.

"מה שלמדתי מקלייב הוא שהדבר היחיד החשוב בסופו של יום כשמקליטים אלבום הוא שלוש דקות וחצי של קסם", אמר המפיק ובכיר חברת התקליטים ג'ימי איובין ל"לוס אנג'לס טיימס" ב–1996. "כולם אומרים שהמוזיקה עומדת אצלם במקום הראשון, אבל מניסיוני, קלייב הוא אחד היחידים שבאמת מיישמים זאת".

הוותק של דיוויס בעולם המוזיקה — שבא לידי ביטוי במסיבות הגראמי השנתיות והזוהרות שלו שהחל לארח ב–1976 — הפך אותו למוסד בתעשייה. הרבה אחרי שרוב בני דורו כבר פרשו, דיוויס המשיך לחפש כישרונות. הוא גם ידע למשוך כותרות, למשל כשחשף בגיל 80 שהוא ביסקסואל וניהל מערכות יחסים עם גברים בנוסף לנישואיו פעמיים לנשים. "מה שברור לחלוטין", כתב בספר זיכרונותיו "הפסקול של חיי" (2013), "הוא שפתיחות בכל תחומי החיים היא מרכיב חשוב באושר ובהצלחה".

בראיון ל"גלריה" ב–2018 אמר: "אני מודאג מהכיוון שאליו המוזיקה הולכת, מהדומיננטיות המוחלטת של ההיפ־הופ. אד שירן וטיילור סוויפט הם אולי יוצאי הדופן. מאיפה יבואו דילן או ספרינגסטין הבאים? מאיפה יבואו אריתה וויטני הבאות? אני דואג לעתיד של הרוק. אני דואג לעתיד של שיר הפופ. אני לא אומר שאין בהיפ־הופ דברים טובים. אני מתלהב מהייחוד של מישהו כמו קנדריק לאמאר. אבל חייבים לטפח גם יוצרים מאזורים אחרים של המוזיקה. מעט מאוד אמני רוק פרצו בחמש־שבע שנים האחרונות. איפה 'יו–2' הבאים? יש כישרונות, אבל אנחנו חייבים לוודא שתהיה להם הזדמנות להישמע".